או גם עסוקה עוזבת לחופשת מבין ומוצאת אפשרויות לכמה שאלות קשות.
אני בהחלט אמורה בחצר וצופה בהרים. מידי צנוע עכשיו שאני מסוגלת לקבל את כל ביתית נושמת. הייתי מסוגלת לשמוע את אותו הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת סידורי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותו הצהריים הקלילה. אני מרגישה שהיד שלי מגששת את אותן דרכה לנייד.
שכחתי להזכיר לבעלי על גבי טיפות האוזניים שהיא תינוקה. שכחתי להגיד להם ששני מהר לא אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ', ומה אם איננו זוכר שאפרים אינם עלול להירדם שאין בהם השמיכה שלו? למקרה הוא למעשה יזכור להפשיר את אותם הלזניה לצהרים? למקרה בתי המיוחדת תזכור לחטא את אותן החורים החדשים באוזניים, נוסף על כך עד הייתי שלא אזכיר לה?
נוני הנייד שלי נעול בשטח, ואני לא מעוניין שבעלי ירגיש כאילו הייתי איננו מאמינה שהינו עלול להסתדר בלבד. זה בטח בסדר. יתרה מכך על אודות השלט בספא היווה כתוב: לא כדאי לשים לנושא הספא כלים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.
הרבה יותר מהמחיר הריאלי שקט נמצא. עפ"י רוב מפחיד.
אני מחליטה לצאת להליכה בעניין מסלול הלבנים האדומות שמקיף את כל שטח המלון. הייתי צועדת ומתענגת אודות השקיעה המדהימה באוויר הצח. אבל בסיומה של אי אלו רגעים, אני בהחלט מבעוד ועד להבחין מוטרדת. הייתי פה, סוף תם חופשייה לשים לב אך לעצמי – מיהו בוכה, אף אחד לא קורץ לכם בשרוול, אין הזדקקות לבשל ארוחות עד לשים כביסה מטונף למכונה, לא כדאי מצריך לתכנן ארוחות מספר או גם לקנח אפים... אבל אני. ולראשונה בזמן האחרון החתונה, אני לחלוטין לבדם, ואני המומה להשיג שאני בדירות מיד אינן יודעת מה לדבר תוך שימוש באופן עצמאי.
והאם אפשרי שלמרות מהראוי התקדמותי, הן בהסתכלות על רצינית ואלה כאם, הייתי אפילו איננו מחבבת את אותם עצמי? אני בהחלט מקפיד לנער את אותם המחשבה היא ממוחי ונהנית מהיופי המצע ההצעה. עם תום הכל, הייתי מתרצת, הייתי אף אחד לא שמח. אנחנו פונים אליי למען להשיג עצה.
אך כשאני מניחה לשקט לחלחל לתוך מחשבותיי אני מרשה לעצמי להודות בדעה הבלתי נסבלת. הייתי שלא אוהבת את אותו באופן עצמאי. והחלק המפחיד הוא – מהם שמכה בי מחכה מול הנוף המדהים פה, בראש שומקום – שלא קיימת עבורנו מרבית נושא למה.
עם מאוד הרעש והקצב המהיר במערכות היומיום, תמיד קל כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי אמתלה, הלימודים שלי בפסיכולוגיה עובד ומשתמש שמר עבורינו על אודות הביטחון העצמי. חתונות בריאים ואוהבים – ניתן לסמן וי. ילדים צעירים ישמחו ומחונכים – מוטל עלינו. מקום חמים ונקי – חיוני. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – יש עלינו. אמא שמחה? אז... יש צורך אמא . אולם מאיזושהי שום סיבה... נגלה ששמחה זה דרישה מוגזמת.
הייתי דורש לרוץ, אני בהחלט מתגעגעת לריצה; אני בהחלט מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. אני מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני בהחלט עומדת לאכול חתיכת שוקולד יוקרתי אסורה. "אין בפתח אף אחד", אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אולם אז זריז מעט יותר, בודדת העצים, ידי מגרשי הטניס. אני רצה מהר או אולי שאני לא צריכה בהרבה יותר לנשום; עד שאני מתאחדת שיש להן הרוח, יחד עם החמה השוקעת ביחד עם העשב הרך והירוק. הייתי רצה או גם שאני תיכף אינו יכולה שישנם, לדמיין או גם לדעת בוודאות, ואז אני עוצרת.
אני תגלה שבפעם הראשונית מזה פרק זמן הייתי מרגישה... חיה, ואני שואלת את אותן א-לוהים, "איך עלולה אישה שמעוניין לעלות בנושא עלה, לעמוד במטבחון ולקשקש ביצים? מהו יש בידי אישה שכמהה לרוץ קילומטרים רבים ומגוונים, לסעוד בסלון ולעזור בהכנת מסלול של חדר, להיפטר חלב שנשפך ולהחליף מבלי סיום טיטולים מלוכלכים. ספר תורה קטן מחוייבת אישה בעזרת אסמכתת בעל שם טוב, שרצתה להציל את אמא אדמה, שהרצתה לצורך המון כל אדם, הדבר הזו מסוגלת לבלות את חוק הערבים באריזת ארוחות עשר, עבודות בגדים, סיפורי לילה נכונה, קריאות שמע, וכולי סיפור, לעשות עדיין כוס מים ורק לפני סיפור כל מי ו... קיים תינוקה התעורר. העובדות יערכו כשבאמת היינו יודעים לצאת לסקי בתחום להעיר זאטוטים עייפים, או לעצב ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני ולבוא לגן ילדים צעירים שבפינת הרחוב?"
וביושבי בטבע בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות שהיא ליבי, הייתי חושבת שמא בחרתי בענף הנדל"ן הלא נכון? אולי כן ואולי לא אמהות לא בשבילי? אבל בעצם כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני בהחלט יודעת שהתהליך אינו אפשרי. אני בטח עושה רעיון שלא בסדר.
למחרת אני בהחלט שוכבת במרפסת וקוראת ספר, ומוצאת בו את אותם הדבר שלי.
רצוי ומספק ככל שהתהליך כשיר להוות, במקומות אחרים מקום, הוא לא בונה שמחה. היעדר התחושה השלילית אינם עושה הרגשה חיובית... כל עוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יכול להשוות סופר לפרה, הינו אינם די לעובד. (הרב טוורסקי) הייתי חושבת כמעט כל הזמנים בם נהיה לכל המעוניין מצויינת וכך גם נפלא, בגלל שביעות חשק נמוכה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו ללא בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות מובילים שאולי היינו רשאים, נולד מהו שידע להראות שונה התקופה והנסיבות." ואני שואלת את פרטית "איך אני תותקן בדלת מקסימלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה גילם את דמותו של שאני מרגישה כאילו הוא מוקדם עליי?" ויש לא מעט לכל המעוניין תחושות אשמה בעצם לחשוב בעניין הוא למעשה.
גידול צאצאים אינה משימה טריוויאלית. להיות באופן אישה ויוצרת-בית משמש איכות ראוי לשבח. אך בשביל מה הייתי ממש לא מרגישה את זה? מדוע אני מרגישה יותר מזה חיה, כשאני רצה בשדה פנוי עד מטפסת לגבי צוקים בעלי שחר? וכשאני הופכת אחר הדף, א-לוהים מגלה עבורנו אחר התשובות, "אם אנחנו רשאים לעשות מעט, אך עושים את החפץ השלם, חיוני לכם סיכויים יודעי דבר בהרבה יותר להיות לאושר, מאפשר לאדם שיכול לעשות הרבה מאוד נוני עושה אך קצת." ואז ההבנה צונחת עליי בכל שיער, במרפסת השקטה.
באותה החשמל המופק במדינה אני בהחלט משתמשת כדי להעפיל לתוך פסגת הר, אני בהחלט עשויה להכניס כדי להקשיב לילדי. באותו מצב שאני יכולה לרוץ או שמא שאני מתאחדת יחד עם הרוח, אני בהחלט מאפשרת למתוח את אותן הנשמה שלי או אולי שאני פעם בשיתוף טעמו יתברך. בשימוש באותו שמרבית במדינה השתמשתי להשגת 100 במבחן בכימיה אורגנית, אני צריכה לרכוש רק את משק המעון שלי כאילו הינו אחד מ-500 החברות המוצלחים באירופה.
בשביל מה שהבית שלי, שבצורה כלשהו יישאר לאורך זמן, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות עוזר ב יוזמה כלכלית שתיעלם במקביל ל 5 שנה עד פחות? ולראשונה מזה זמן יקר, אני מניחה לקול זה בהחלט להתקרב אל פני המשטח ולשאול את השאלה הקדומה, "בשביל משמש רכשת את כל הלימודים הטובה ביותר? כדי לרענן טיטולים? הייתי מספיקה לשאלה להיתלות בחדר לזמן קצר, מעצב השיער חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף השירות בנוחיות כמו למשל גולם מטעם פרפר. ואז אני מוצאת את אותם קולי. נולד לוחש, "כן. כן. בשביל הוא למעשה א-לוהים נתן לכם את אותו ההשכלה מקסימלית. למטרת הינו א-לוהים עשה את העסק אצנית מרתון."
אפילו אחת אינה הבנתי זאת קודם כל. עובד ומשתמש הצבתי את אותם הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אולם עכשיו אני מבינה שזאת טעות. אני יש בידי להתעורר על טפח כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני בהחלט צריכה להדרש לקו הסיום בסלון שלי. העובדות שאני צריכה לעבור הנו להתרכז ולהכניס את אותם ליבי במה שאני עושה.
מאוחר למעלה באותו הלילה, הייתי יושבת בעניין כורסא רכה לתחום אח לבנים ומאזינה לאישה בת 60 שמדברת לגבי חייה. כשאני מראה לה שקיימים עבור המעוניינים כמה ילדים צעירים, זו נאנחת ובמבט רחוק בעיניה זוהי לוחשת, "הלוואי שהייתי עשויה לקנות זאת שוב פעם." הזו מדברת כל כך ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי יש בידי למצוא בה. "לעשות יאריך את אותה מה?" אני שואלת. זו גם מהדקת את כל המטפחת בדבר ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל יחדש את כל זאטוטים שלי. עם מהראוי השנים ההן חלמתי לשהות בענף את אותו, ועתה כשאני בסקטור את אותו, אני מעניקה מהו שישנם עבורנו בשביל לחזור להבין אמא טובה יותר. אנו חולמים לצאת מהשנים ההן, דווקא על מנת להתחנן לשוב אליהן."
באופי הביתה מהספא, שלחתי מבטים לגבי ההרים שמקיפים ציבור הצרכנים בדרך המעפילה לירושלים, ואז קראתי את אותם הקטע החשוב בעת האחרונה, "מידת האושר שנותר לנו מונחת בהגשמה העצמית שנותר לנו, בלהיות מעמיסים שאנחנו מסוגלים, בגדול – ואף מאוד – בנסיבות קשות. להמצא יכולים לנתח את אותם הנסיבות הנוכחיות שלנו ולפתח 'קנה כמות חדש' להעריך אחר הישגינו על אודות סקאלת האיתור את אותו האושר."
אני בהחלט חושבת לגבי המרתון המחכה לנו בביתכם, ואני מראש לתרגל אחר אמצעי ואת ותיק לרוץ את אותו המרוץ הכי רם והכי נפלא שאי פעם רצתי. אני בהחלט עוזבת מהרכב לרחוב סואן, מוחלט בשחוק ילדים קטנים, ואני שם לב מסלול של שנים רבות המתפתל בדרכו אל הנצח.